היין של ניר
בן 57, נשוי ואב ל 4 ילדים אהובים.
שרתתי כחבלן בירושלים בשנות ה-90, בתקופת פיגועי ההתאבדות. הזרעים של הפוסט-טראומה נזרעו כבר אז. השנים עברו והפכתי לקיפוד- דוקר כל מי שמתקרב אליי לא טוב, כועס, מתפרץ, ולא יודע למה. לא מבין למה. אין לזה שם. זה משהו בי. אבל לא תמיד הייתי כזה. אומרים שהייתי שמח. אחר כך כבר לא.
לפני כשש שנים מצאתי את השם. יש לי פוסט-טרואמה. כשיש שם, אפשר להתחיל להבין, ללמוד, לקרוא, ואז להבין יותר, לטפל. מה אני מרגיש, מה מחזק ותומך, מה לא, מה לומר לסובבים אותי כדי שיבינו ויכילו אותי ברגעים פחות טובים וגם, ולא פחות חשוב, להבין יותר את מה שעברו היקרים לי בשנותי הקוצניות, לדעת שגם להם היה לא פשוט.
אני כבר 30 שנה במסע. צעד צעד לעבר מקום יציב ובטוח. בתוכי, עם יקיריי ובעולם.
חווית המסע שלי
"המסע עדיין לא תם"
המסע חידד לי את האהבה שלי לטבע ואת הצורך שלי להיות קרוב אליו בכל רגע אפשרי.
המסע חיבר אותי לאנשים כמוני, שמבינים אותי בלי צורך לומר מילה.
המסע הראה לי את ארץ ישראל היפה ואת האנשים הטובים שיש לנו בארץ הזו.
אנשים שהתנדבו וחלקו איתנו את הידע שלהם, את הזמן שלהם, את האהבה שלהם ליין ולאנשים.
המסע לימד אותי על יין, על הדומה בין מסע הצמיחה מטראומה, לבין המסע של הענב עד שהוא הופך ליין. לפעמים תוסס, לפעמים עם משקעים, תמיד צריך זמן ויש למה לחכות, גם ליין וגם לעצמי העתידי.
המסר שבחרתי להעביר הלאה
הזמן עושה את שלו, אבל לא לבד.
צריך להיות פעילים וסקרנים במסע-
ללמוד, לשאול, להבין, לנסות, להיכשל ושוב לנסות.
החיים שווים את המאמץ. זה מגיע לי, מגיע לנו ולכל האהובים שלנו.
ניר
מסע וינותרפיה 2025
כששמעתי על המסע נדלקתי מיד וחיכיתי שנה שלמה עד שנפתח מחזור ג'.
אהבתי את הרעיון ליצור משהו בטבע, בחוץ, לעבוד בכרם, ללמוד, להיות עם אנשים באופן קבוע, כל שבוע.
לא באמת ידעתי למה לצפות, אהבתי את הרעיון והסיפור שמאחוריו. המסע היה עבורי הרבה מעבר למה שציפיתי. מצאתי משפחה. חברים, דרך, מסע שעדיין לא תם.
למה הצטרפתי למסע
היין מסמל עבורי חברות, תקווה, הווה ועתיד
מה מסמל עבורי היין שיצרתי
קיבלתי את ההבנה שהפוסט- טראומה היא חלק ממני. זה לא משהו שצריך לטפל בו בכדי להבריא, זה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו בכפיפה אחת ולא במאבק.
קיבלתי שלווה, חברות ושייכות למשהו הרבה יותר גדול ממני.
משהו שהוא חלק בלתי נפרד מההגדרה של מה אני עושה היום ועדיין לא מגדיר את מי שאני. קיבלתי את עצמי הרבה יותר רגוע, שלם עם שברים, שלם אחר.
הדבר המשמעותי ביותר שקיבלתי במסע
אני
לפעמים
שלם
מתפרק
נשבר
מתנפץ לרסיסים.
בתוך החשכה נושם, נאסף ומנסה לבנות שלם, אחר.
מתגלגל, אוסף א.נשים, ירוק של טבע, כחול של ים.
פיסות חיים חדשות, ישנות, משתנות, נבנות.
לפעמים אחרת.
מתוך השבר מבליחות אלומות אור
שמזכירות לי שאני לא שבור פחות אלא מחובר יותר.
המסר שעל הבקבוק שלי
התווית שלי היא כוס יין שבורה. למטה רסיסים קטנים, למעלה רסיסים גדולים שדרכם חודר אור. הרסיסים מודבקים ומודגשים בזהב, כמו בקינצוגי, האומנות היפנית שמאחה ומדגישה את השברים בזהב ולא מנסה להסתיר אותם, אלא יוצרת בהם יופי חדש.
מהצד ניתן לראות פרופיל של אבא שלי, שחווה אותי ברגעים מאתגרים ולצערי לא זכה לראות אותי היום, במקום טוב ושלו יותר, בתוך ובזכות המסע שאני עובר.
