היין של מת ן
אני בן 37, נשוי לשחר ואב לעומר המהממת. במשך שנים הייתי בשירות המדינה ובהייטק כיזם. במקביל, המשכתי לאחר השירות הסדיר והקבע, בשירות מילואים ביחידת עוקץ בצוות של כלבים לאיתור חללים.
ה7 באוקטובר תפס אותי במקום שלא ציפיתי לו - כמו סכין בבטן הרכה. בסוף הסבב הראשון הסביבה שלי ובסוף אני הבנו שמשהו שונה. התחלתי בטיפול ובניסיון להבין מה קורה ואיך אני עוצר את שטף הדם הפורץ הזה.
בזכות הסביבה שלי נכנסתי לאיזשהו כיוון שיקומי. אני מנסה לעשות את כל מה שאני יכול כדי להמשיך וליצור. עם כל יום שעובר, אני לומד ומקבל את העובדה שיש מחר.
חווית המסע שלי
המסע היה ועדיין מושלם. העובדה שרציתי הייתה שינוי מרענן בפני עצמו. אני לא התאמתי לקבוצות תמיכה או טיפול קבוצתי עקב אופי השירות והפציעה שלי. על כן, כששמעתי שיש לי אפשרות ליצור זהות חדשה של ״לא פוסט-טראומתי״, תוך כדי למידת נושא שממש סיקרן אותי בעבר, הגשתי מועמדות. אני יודע להגיד שהפציעה לימדה אותי לא לסמוך ולא לצפות לכלום. אבל כשקיבלתי את ההזמנה הסופית למסע, ממש התרגשתי. הפרוייקט והעמותה הזאת הם משני חיים. העובדה שאתה יוצר קבוצת שווים, בלי כפייה, בלי כניסה וחפירות בגלדים שעוד לא הגלידו, היא מטורפת. אתה מלכד אנשים סביב תחום עשייה מסויים והשאר קורה באופן טבעי. אנשים מגיעים למפגשים כי זה מפלט. כי יבינו אותם. אתה לומד המון על עצמך דרך למידה מאחרים. אתה נוסע שעה לכל כיוון כל שבוע במשך שנה. עצם הנסיעה וההתמדה היא פעולה שיקומית לכל דבר. שלא לדבר על האנשים המדהימים שמלווים את המסע. אנשים שנמצאים שם מביאים אותך לרמת חשיפה בסביבה נשלטת ומחבקת - לא בכפייה, לא בתחמנות ולא בלחץ. כל אחד לאיטו. כל ענב בזמנו.
המסר שבחרתי להעביר הלאה
מסעות טובים לוקחים זמן. דורשים הגעה בראש פתוח וכמה שפחות ציני כדי באמת לחשוב, להבין, לדברר את עצמך ובעיקר להשתקם. בין אם במסע או בין אם בכל דבר אחר שתעשו בחיים, צאו מנקודת הנחה שההתחלה, האמצע ולפעמים גם הסוף, לא יעשו לכם שינוי מוחשי. אבל הטיפה חוצבת בסלע מכוח התמדתה ולא מעוצמתה. לאט לאט. שלב שלב. בסוף כשמסתכלים ברטרוספקטיבה, מבינים שהתקדמנו.
מתן
מסע וינותרפיה 2025
חיפשתי הגדרה עצמית שהיא לא פוסט טראומתי. חיפשתי נושאי שיחה שנוגעים על עפיצות ורמות סוכר ושמרים בענב ובטרואר ולא בכמה יהיה בוועדה הבאה או באיזה רטינה על עובד שיקום כזה או אחר. יש מקום ודבר לכל אלה, אבל כשאתה נכנס לעולם ולפרוייקט הזה, אתה בקושי מכיל את עצמך. ההכלה ההדדית מגיע רק אחרי השבר הראשון ונותנת לך אומץ ומשמעות בעזרה לאחרים.
למה הצטרפתי למסע
הוא מסמל חברות, הוא מסמל ערכים, הוא מסמל אחריות, הוא מסמן כאב עצום, הוא מסמן אנדרטה, הוא מסמן תוצר חיובי, הוא מסמן שיש אפשרות אחרת.
מה מסמל עבורי היין שיצרתי
ההבנה שאני לעולם לא אחזור להיות מה שהייתי, וזה בסדר. כמו ענב שלעולם לא יחזור להיות ענב, אבל מעז יוצא מתוק, או במקרה הזה יין עמוק ומשובח. המסע חיזק אצלי את מידת המסוגלות והחזיר, אפילו במעט, את הביטחון העצמי ביכולות האישיות שלי.
הדבר המשמעותי ביותר שקיבלתי במסע
במסע הזה הזיכוך מגיע רק אחרי שאתה מגלה, שממש כמו כלי חרס שנשבר, כך גם נפש שבורה, לא תצליח להתאחות לצורתה המקורית. אבל כמו החרס, גם את הנפש ניתן לחבר ולהרכיב למשהו חדש, יפה יותר, מעניין יותר, שלם יותר. דרך השברים תוכל לגלות דברים חדשים, חברים חדשים ומשמעות חדשה לכלי שפעם הכיל משהו אחר.
המסר שעל הבקבוק שלי
במהלך תהליך ייצור התווית, עשיתי סיעור מוחין על דברים שעושים לי טוב, דברים שעושים רע, צבעים, מסרים וכו. מעיון בספרים הבנתי שצבעים כהים מפחידים אותי ואני רוצה להתרחק מהם. דימויים של ילדים, ילדות או משפחה גם כן. למדתי גם שLess is More בין סקיצה אחת לשנייה. בסוף, בייאוש, הסתכלתי על הרצפה. ושם ישב הוגו, כלב השירות שלי. הוא הביט בי בעיניו החכמות וכל מה שיכולתי לראות הוא את האף המתוק והמסוקרן שלו. נכנסתי לשלווה רגעית והבנתי שהוא חלק מהדברים והחברים החדשים שנוצרו לי במסע הזה והשיקומי בכלל.
התווית שלי באה לדמות את השבר והאיחוי בהתאם לאומנות היפנית קינסוגי. השבר, בא לידי ביטוי בסדקים הזהובים החקוקים בבקבוק. על כן צבע הרקע של התמונה זהה לצבע הבקבוק. האיחוי מגיע דרך העצמת הסדקים והבלטתם בצבע הזהב. באחד השברים ניתן לראות את חוטמו של הוגו - חלק בלתי נפרד מהאיחוי.
