מסע היין של עמותת TERRA UMA נמשך בתוך המציאות הקשה שבה כולנו חיים כבר למעלה משנה. 18 לוחמים ולוחמות מתמודדי פוסט טראומה שיצאו למסע שנתי של גילוי והעצמה סביב הגפנים בכרם וחביות היין ביקב.
הגפנים והיין הבינו מזמן שעצירה לא נמצאת בסט האפשרויות, ואנחנו בעקבותיהם, נחושים לשמר לחבר'ה סביבה בטוחה ומאפשרת לעבור את המסע האישי והקבוצתי, לצד כל הקשיים. הפנימיים והחיצוניים. ובאותה נשימה, אנחנו גם יודעים שהיין של בציר 2024 לא יהיה עוד יין. יודעים שהמסע של בציר 2024 לא יהיה עוד מסע.
מעל שלושה חודשים בתוך המסע והחבר'ה צולחים אתגר אחרי אתגר, ממשיכים לצעוד, ממשיכים ליצור, לצבור חוויות וידע, ומגלים נחישות ורעות מהסוג שמוצאים לרוב רק אצל לוחמים ולוחמות. כי כאלה אנחנו. היינו ונשארנו. זו רק המלחמה שהשתנתה כשעברנו מהקרבות הפיזיים למלחמה הפנימית, מלחמה קשה וארוכה בתהומות הנפש והזיכרון.
בשנה האחרונה, חלק גדול מאיתנו, מהמתמודדים והמתמודדות עם פוסט טראומה, מוצאנו את עצמנו נלחמים בשתי חזיתות במקביל. מותקפים מבחוץ ומבפנים. לחלקנו זה מרגיש ששתי המלחמות מאזנות לרגע את המצב הכללי. באופן כמעט אבסורדי המלחמה שבחוץ יוצרת שקט זמני, מטעה לפעמים, מהמלחמה הפנימית. לעיתים, חווית הטראומה הקולקטיבית גורמת לחלקנו להרגיש פחות שונים בסביבה. אבל אצל רובנו, ככל הנראה המלחמות מתאחדות והאיזון מופר בעוצמות גבוהות בהרבה מהרגיל.
לכן הכוח שלנו הוא בביחד. היכולת לאזן אחד את השנייה. לעשות "בלנדים" בינינו. להשלים לחבר שלצידי משהו שחסר לו, אולי משהו שיש לי בעודף, ולקבל חזרה את מה שחסר לי.
צמד המילים "ביחד ננצח" נשחק, כמעט נרמס. אבל החבורה המרגשת הזאת, שרק לפני שלושה חודשים הכירה לראשונה, מוכיחה בשקט, בלי הצהרות וקלישאות, שהוא עדיין כאן. בפשטות של הדברים. הקבוצה הזאת מורכבת באופן טבעי מרוב גווניה של החברה הישראלית. חילוניים ודתיים, סטרייטים ולהט"בים, מהצד הימני ומהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אשכנזים ומזרחיים.
והקבוצה הזאת מוכיחה שבוע אחרי שבוע שלא רק שאין ביניהם תהום עמוקה, אלא שהם יודעים להיות שונים ועדיין מלוכדים, שונים ובכל זאת מכבדים ואוהבים. הם גם יודעים להפוך אחד את השנייה לחזקים ויציבים יותר.
אני מסתכל סביבי עם המון כאב על ההווה, ועם המון חשש מהיום שאחרי המלחמה. אני רואה את אותן גפנים יבשות, שבורות, שרופות ודוממות, אשר משוועות לקצת מים צוננים. אבל אני גם רואה אותן נשארות צמודות, שזורות זו בזו ונטועות במעמקי האדמה בשורשים עתיקים. והן יודעות למה. היום גם אני יודע.
כי לא משנה מה יהיה בדרך, באביב הבא הן תחזורנה ללבלב, ובקיץ הבא אשכולות יפים ומתוקים יספרו לחברי מסע 2025 את סיפורו של מסע יין 2024, את סיפורה של ישראל 2024. סיפור של אחוות לוחמים ולוחמות פצועים שלמדו על בשרם שכשהם יחד - אף אחד לא יכול עליהם. כשהם יחד - הם יעברו גם את הקשים שבאתגרים.
החבר'ה האלה יודעים שרק ככה אפשר לנצח בשתי החזיתות. אז הם נלחמים, בשקט, ביחד, כדי שהתקווה תישאר פה.