בן 57, נשוי ואב ל 4 ילדים אהובים.
שרתתי כחבלן בירושלים בשנות ה-90, בתקופת פיגועי ההתאבדות. הזרעים של הפוסט-טראומה נזרעו כבר אז. השנים עברו והפכתי לקיפוד- דוקר כל מי שמתקרב אליי לא טוב, כועס, מתפרץ, ולא יודע למה. לא מבין למה. אין לזה שם. זה משהו בי. אבל לא תמיד הייתי כזה. אומרים שהייתי שמח. אחר כך כבר לא.
לפני כשש שנים מצאתי את השם. יש לי פוסט-טרואמה. כשיש שם, אפשר להתחיל להבין, ללמוד, לקרוא, ואז להבין יותר, לטפל. מה אני מרגיש, מה מחזק ותומך, מה לא, מה לומר לסובבים אותי כדי שיבינו ויכילו אותי ברגעים פחות טובים וגם, ולא פחות חשוב, להבין יותר את מה שעברו היקרים לי בשנותי הקוצניות, לדעת שגם להם היה לא פשוט.
אני כבר 30 שנה במסע. צעד צעד לעבר מקום יציב ובטוח. בתוכי, עם יקיריי ובעולם.